הֶעָזָה

על אמיתות קטנות \ אבשלום נאור

סוֹף סוֹף לְהָעֵז,
לְבַקֵּשׁ אֶת הַיָּד –
מִשְׁעֶנֶת שֶׁהַזְּמַן עִצְּבָהּ.
בַּחֹשֶׁךְ בְּלַחַשׁ
פִּרְפּוּר שֶׁל הַלֵּב,
אָכֵן נָקְפוּ שָׁנִים –
הָרֶטֶט מַרְעִיד – מְהַסֵּס,
לֹא לִחְיוֹת לְבַד
אֶת הַכְּאֵב הָאָטוּם,
לְסַפֵּר רַק פַּעַם –
לִרְאוֹת מִבַּעַד לַחֲשֵׁכָה
נִצְנוּץ הֲבָנָה.
לָחוּשׁ אֶת הַחֹם מִתְפַּשֵּׁט,
לֹא אַהֲבָה –
הִיא חֲדֵלָה מִהְיוֹת.
חֲרָדָה כָּפְתָה הָעֹז
לְהַגִּיעַ לְבַקֵּשׁ –
לַחֲרֹךְ אֶת הַיָּד,
לָלֶכֶת הָלְאָה,
לִגְלֹש אֶל תּוֹךְ הַחוֹמָה –
לִתְמֹךְ בְּלִי לְהִתָּמֵךְ.