שָׁתַקְנוּ וְהָאֱמֶת זָחֲלָה אַט אַט עֶל פָּנֵינוּ, לֹא אָמַרְנוּ לֹא הֵסַבְּנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ, אֲבָל יָדַעְֹנוּ וְאַף לֹא אֶחָד בִּלְעָדֵינוּ שְהַכֹּל הָיָה קָרָה, כָּאן – לְמוּלֵנוּ… אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ גַּם לֹא לִמְחֹל, אוּלַי אֲפִלּוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל – שְנֵינוּ זוֹכְרִים עַל הַגַּג מֵעַל בֵּיתֵנוּ שָׁם קָבַרְנוּ בֵּין אֲבַק תּוֹרָתֵנוּ.