תּוֹרָתֵנוּ

שָׁתַקְנוּ וְהָאֱמֶת זָחֲלָה אַט אַט עֶל פָּנֵינוּ,
לֹא אָמַרְנוּ לֹא הֵסַבְּנוּ אֶת רָאשֵׁינוּ,
אֲבָל יָדַעְֹנוּ וְאַף לֹא אֶחָד בִּלְעָדֵינוּ
שְהַכֹּל הָיָה קָרָה, כָּאן – לְמוּלֵנוּ…
אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ גַּם לֹא לִמְחֹל,
אוּלַי אֲפִלּוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל –
שְנֵינוּ זוֹכְרִים עַל הַגַּג מֵעַל בֵּיתֵנוּ
שָׁם קָבַרְנוּ בֵּין אֲבַק תּוֹרָתֵנוּ.